בתקשורת הזכירו את העומס והלחץ של החדשים האחרונים כסיבה או כתרומה אפשרית לארוע המוחי הקל שעבר על שרון. גם מי שמתנגדים למדיניותו אינם מעבירים זאת לפסים אישים ומאחלים לו - לאיש שלא לפני הרבה זמן עוד היה מושא אהבתנו והערצתנו, וזאת בגלל מעשים טובים וחשובים שעשה למדינה בכללותה ולהתישבות ביש'ע בפרט - רפואה שלמה ממחלתו.
אבל אם אכן יש קשר בין המחלה ללחצים שעבודתו כראש ממשלה כרוכה בהם, ועכשיו מדובר גם ביצירת מפלגה חדשה יש מאין בנוסף על ניהוג ספינת המדינה במים סוערים, שנעשים יותר ויותר סוערים כתוצאה ממדיניותו ההרסנית - אולי זה הזמן שאריאל שרון יחזור לחוותו ויסיים את פעילותו המדינית והפוליטית לפני שהנזקים לעם ולארץ יהיו לבלתי הפיכים.
מפני שבעוד הארוע שארע לראש הממשלה היה ארוע קל, מדינת ישראל עוברת בימים האחרונים כמה ארועים קשים מאד כתוצאה ממדיניותו.
הארוע הראשון הוא הנצחון המוחץ של החמאס בכמעט כל הערים הגדולות ביהודה ושומרון, המבשר אפשרות סבירה שינצח בבחירות הכלליות בראשות הפלסטינית בינואר, או - לפחות - יגיע לכוח כזה, שאי אפשר יהיה למשול בלעדיו.
כך, על משקל "לבנון זה כאן", החמאס כאן, כמו החיזבאללה שם, יהיה גם ממסד פוליטי ומדיני, גם מיליציה צבאית חמושה, וגם - ארגון טרור פעיל, כלומר מרצח. הקונגרס האמריקני השמיע התנגדות תקיפה, ואפילו האיחוד האירופי מלמל מחאה עמומה. אולם הממשל האמריקני, ממשל בוש, שותק, וקונדוליסה כבר הביעה דעה, שיש לכבד את רצון הדמוקרטיה הפלסטינית, כלומר - גם אם פירוש הדבר להכיר בארגון טרור. בדיוק כפי שהממשל הזה לוחץ עלינו לקבל משטר של גבולות פרוצים ומעברים פתוחים לטרור ההולך ומתעצם.
התבדתה תחזיתו של שרון, שאחרי ההתנתקות ואף הודות לה, נוכל ליישר קו עם אמריקה, מעמדנו שם יתחזק והלחץ עלינו יפחת. כפי שניבאו לשרון מראש - קרה ההיפך. הפכנו לעבד נרצע. על שר הבטחון שביצע את ההתנתקות צעקה קונדוליסה כאילו עבד אצלה, והוא אכן נאלץ להסכים להפקרת מעברי רפיח וקרני. כפי שניתן היה לראות מראש, מי שברח משדה המערכה, קצר גם אצל "ידידים" רק בוז ופחיתות כבוד ומעמד.
וכפי שראינו מראש, התחזקותו של החמאס קרתה כתוצאה ישירה מן הנסיגה ומהרס היישובים. לפני הנסיגה, ובגלל הלחץ הצבאי הכבד שלנו שאילץ את החמאס לבקש "תהדייה", רוב הנסקרים הפלסטינים היו נגד המשכת הטרור. לאחר הנסיגה הם חזרו לצדד בו והכל קיבלו - ובצדק - את דברי ההתפארות של החמאס: אנחנו גרשנו את היהודים, הקסאם עשה את זה, המתאבד עשה את זה, וכך צריך להמשיך - עד ירושלים. מפני שרק את השפה הזאת היהודים מבינים, כולל הגיבור שלהם, אריאל שרון!
ראש אמ'ן התבטא בוועדת חוץ ובטחון של הכנסת שהרצועה הפכה לחמאסטן, אך בדומה לשאר נושאי המדים המקשקשים בזנבותיהם בפני שרון, הוא לא אמר, כיצד ומדוע זה קרה. עם הארוע הקשה הזה, ששרון מודע היטב שהוא אחראי לו, הוא יצטרך להתמודד תוך כדי החלמתו מן הארוע הקל שעבר עליו.
הארוע הקשה השני הוא הפצצת ישראל בטילי קסאם ופצמ'רים, המקבלת יותר ויותר אופי אסטרטגי, ככל שמתרבות הפגיעות בדרום אשקלון על מתקניה האסטרטגיים, ואף בלב מחנות צבא. לציבור בישראל יש זכרון של חתול. ובכל זאת לא יתכן ששכח את ההבטחות שנתנו שרון וצמרת הצבא לפני הגירוש: אחרי ההתנתקות, כאשר הרצועה תהיה בחזקת מדינה זרה, ידינו תהיינה חפשיות להכות - ואנחנו נפציץ ונפגיז את האמ-אמא שלהם! והנה, הקסאמים נוחתים על ישראל ללא הפסקה ותגובה אין. אין זה רק מפני שידיו של שרון קשורות לפני הבחירות, כי אם גם מפני ששרון הכניס את ישראל מול אמריקה ומול הקוורטט, כלומר מול כל העולם, לתוך פינה, למצב של חוסר אונים, שח-מט. אם לא די בכל זה, מקפידים המחבלים לירוק לנו בפרצוף ולשלח את הטילים דווקא מתוך התנחלויות מפונות והרוסות: ניסנית, דוגית, אלי-סיני. ללמדנו, שלא רק באמצעים טכניים הם הצליחו לשפר את טווח טיליהם. גם שרון בעצמו שיפר להם את הטווח: הרס יישובים יהודיים, גרש את תושביהם והושיב אותם בתוכם.
ורק עכשיו מתגלה לעין כל, איזה שכפ'ץ נפלא היו יישובי הרצועה לכל דרום הארץ: שלושת יישובי הצפון הגנו מנתיב העשרה ועד אשקלון, ומי יודע אם מחר לא עד אשדוד, וגוש קטיף הגן על הנגב המערבי, על שדרות ונתיבות והכפרים מסביב. הוא ספג את מה שהיה מיועד להם, ללא "שחר אדום" ומבלי להשמיע כל תלונה.
ומי יסביר לנו את השיתוק שאחז בקרבנות הגירוש ובנציגיהם, כולל מועצת יש'ע? לשם מה משלמים שם משכורות לדוברים, ליחצ'נים וליועצים אסטרטגיים, אם את הדבר הפשוט הזה אינם מסוגלים לומר: אמרנו לכם?!
גם עם הבעייה הצבאית הזאת יצטרך שרון להתמודד במצב בריאותו העדין, וגם - וזה הארוע הקשה השלישי, עם התחדשות הטרור ביהודה ושומרון, עם קץ או לקראת קץ התהדייה. הכתובת רשומה על הקיר בדמם של שלושת הצעירים שנרצחו בצומת גוש עציון ובדמו של יוסי שוק הי'ד, שנרצח ע'י בית חגי. ירו מן המארב גם על מכונית יהודית בין נווה צוף לטלמון וקליעים פגעו ברכב, כלומר - רק בנס לא היה אסון נוסף. לנו, המתנחלים ביש'ע, יש סימן מובהק לכך, שאנחנו כבר מצויים בתוך האינתיפאדה השלישית, ידויי האבנים. כנראה, כדי לשמור על האתרוג משתיקה התקשורת לחלוטין את התופעה הזאת. במקרה ראיתי ברחוב מרכזי בתל אביב מכונית ששמשתה הקדמית היתה מפוצצת בשני סלעי ענק, ולא ברור איך ראה הנהג את דרכו כדי להמשיך לנסוע. את האבנים הללו הוא חטף - לא רחוק מאריאל, על חוצה שומרון. וביהודה התעוררו אל ערוב ובית אומר, ושוב משליכים כמעט מדי יום אבנים ובקבוקי תבערה. אולם מה לנו כי נלין על הצבא? גם אנחנו בעצמנו שותקים! וכל זה רובץ על מצפונו של האיש, שהשליך לעזאזל את כל הישגי הלוחמה בטרור ונתן לאויב חינם את שיא נצחונו - הריסה ופינוי של התנחלויות, רגע לפני שהרימו דגל לבן.
האם יכול להיות, שהתובנה הזאת, המחשבה המחרידה - אני אריאל שרון גרמתי לכל זה, היא שהכבידה ולחצה ותרמה לארוע המוחי הקל? אם כן, אכן הגיע הזמן לשרון לא רק לחשבון נפש מדיני ופוליטי, אלא גם לחשבון נפש גופני, בריאותי , ואולי - בשלב ראשון - כדאי שייקח חופשה לכמה חדשים , גם כדי להוריד מתח וגם כדי לחשוב מחדש : קוו ואדיס, לאן אתה הולך, ולאן אתה מוליך עם שלם?
זה הזמן להיזכר במה שארע עם מנחם בגין, שהיום מודים שריו ויועציו שחדשים רבים, אם לא יותר מזה, האיש כבר לא תיפקד בעודו משמש כראש הממשלה. הוא היה מבולבל , הוא היה נרדם באמצע המשפט ותוך כדי ישיבות, הוא עבר גלים של דכאונות. בגין היה בתקופה זאת בלתי כשיר בעליל לתפקד בכלל, ולתפקד כראש ממשלה על אחת כמה וכמה.
מצבו של שרון אינו כזה, ובנידון זה יש להאמין לדברי הרופאים ואנשי לשכתו. ובכל זאת, מעניין לברר היום, למה איש לא בא בטענות אל השרים, היועצים והמקורבים של בגין ולא שאל אותם, מדוע הסתרתם את האמת מן העם? ומי היה זה שהחליט במקומו את ההחלטות באותם רגעים או שעות או ימים או שבועות, שבהם הוא לא היה במלוא חושיו, עירנותו ומודעותו, שבהם רגשותיו ומצבי רוחו לא היו מאוזנים? ומי בחר את המחליטים האלמונים הללו? מי הסמיך אותם ?והיכן היתה התקשרות? כיצד גם כאן נרדמו "כלבי השמירה"?
זכורה פרשתו של הנשיא וודראו ווילסון, שהנהיג את אמריקה בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה. האיש לקה בשיתוק, ומאז - עתים לא תפקד כלל, ועתים תיפקודו היה לקוי, ובוודאי היה בלתי כשיר לשמש כראש מדינה. אולם את מצבו הסתירו אשתו הנמרצת והדעתנית ועוזריו במשך למעלה משנה - גם מן התקשורת וגם מן הקונגרס והממשלה. ובתקופה הזאת שלטו בארה'ב במידה רב אשת ווילסון ועוזריו.
שוב: מצבו של שרון אינו כזה, ונקווה שלא יהיה. אולם ההיזכרות בבגין ובווילסון היא עכשיו בעיתה, לרופאים - שלא יחפו ולא יטייחו; לתקשורת - שתהיה עירנית ותרד סוף סוף מן השחיתות "האתרוגנית"; ולפוליטיקאים - שידברו לעם אמת .
החרדה שהקרינו המימסד והתקשורת בשעות הראשונות אחר הארוע, כאשר טרם נודע שמצבו של ראש הממשלה שפיר, הבליטה את החסרונות של משטר דיקטטורי. כביכול, הדמוקרטיה היא בלגן אחד גדול, ובדיקטטורה יש סדר. אבל החיסרון הוא שבדיקטטורה הכל תלוי באיש בבן-תמותה ובן-תחלואה אחד. השדרנים והפרשנים שאלו בתקשורת, מה יקרה למפלגת קדימה בלי שרון? מפלגה ללא חוקה ותקנון, ללא מוסדות, ללא היררכיה פנימית, ללא מנגנון למינויים ולתפקוד ארגוני, מפלגה שכולה רצונו והחלטותיו ואולי גם גחמותיו של איש אחד? ויש להניח שמשרתיו, אנשי חצרו ומצטרפיו הטריים של האיש האחד הזה, שהכל נעשה בדברו, כבר חרדו מאד בראותם שכל עתידם וגורלם הפוליטי תלוי בדו'ח רפואי אחד.
אולי "הארוע הקל" הוא הזדמנות להרהר מחדש בגלישה המתמדת של ישראל לשלטון של איש אחד, גלישה גם בתודעתו של העם, שלפי הסקרים נותן עוד ועוד מנדטים לאיש היודע להחליט ולבצע מבלי לשאול אף אחד, לאיש החזק והנמרץ, גם אם יש בו יותר נחישות מרגישות, גם אם בשעטה שלו קדימה הוא הורס ודורס, וגם אם לא ברור, "קדימה" - לאן? ואפילו אם כבר ברור, שזה "קדימה" - לתוך אסונות לאומיים ומדיניים חמורים ומסוכנים מאין במותם!
אולי אין זה מיותר לדרוש גם מן העם בכבודו ובעצמו שיהרהר הרהור שני במעלותיה ובחסרונותיה, בסיכוייה ובסכנותיה, של הדיקטטורה?
אבל אם אכן יש קשר בין המחלה ללחצים שעבודתו כראש ממשלה כרוכה בהם, ועכשיו מדובר גם ביצירת מפלגה חדשה יש מאין בנוסף על ניהוג ספינת המדינה במים סוערים, שנעשים יותר ויותר סוערים כתוצאה ממדיניותו ההרסנית - אולי זה הזמן שאריאל שרון יחזור לחוותו ויסיים את פעילותו המדינית והפוליטית לפני שהנזקים לעם ולארץ יהיו לבלתי הפיכים.
מפני שבעוד הארוע שארע לראש הממשלה היה ארוע קל, מדינת ישראל עוברת בימים האחרונים כמה ארועים קשים מאד כתוצאה ממדיניותו.
הארוע הראשון הוא הנצחון המוחץ של החמאס בכמעט כל הערים הגדולות ביהודה ושומרון, המבשר אפשרות סבירה שינצח בבחירות הכלליות בראשות הפלסטינית בינואר, או - לפחות - יגיע לכוח כזה, שאי אפשר יהיה למשול בלעדיו.
כך, על משקל "לבנון זה כאן", החמאס כאן, כמו החיזבאללה שם, יהיה גם ממסד פוליטי ומדיני, גם מיליציה צבאית חמושה, וגם - ארגון טרור פעיל, כלומר מרצח. הקונגרס האמריקני השמיע התנגדות תקיפה, ואפילו האיחוד האירופי מלמל מחאה עמומה. אולם הממשל האמריקני, ממשל בוש, שותק, וקונדוליסה כבר הביעה דעה, שיש לכבד את רצון הדמוקרטיה הפלסטינית, כלומר - גם אם פירוש הדבר להכיר בארגון טרור. בדיוק כפי שהממשל הזה לוחץ עלינו לקבל משטר של גבולות פרוצים ומעברים פתוחים לטרור ההולך ומתעצם.
התבדתה תחזיתו של שרון, שאחרי ההתנתקות ואף הודות לה, נוכל ליישר קו עם אמריקה, מעמדנו שם יתחזק והלחץ עלינו יפחת. כפי שניבאו לשרון מראש - קרה ההיפך. הפכנו לעבד נרצע. על שר הבטחון שביצע את ההתנתקות צעקה קונדוליסה כאילו עבד אצלה, והוא אכן נאלץ להסכים להפקרת מעברי רפיח וקרני. כפי שניתן היה לראות מראש, מי שברח משדה המערכה, קצר גם אצל "ידידים" רק בוז ופחיתות כבוד ומעמד.
וכפי שראינו מראש, התחזקותו של החמאס קרתה כתוצאה ישירה מן הנסיגה ומהרס היישובים. לפני הנסיגה, ובגלל הלחץ הצבאי הכבד שלנו שאילץ את החמאס לבקש "תהדייה", רוב הנסקרים הפלסטינים היו נגד המשכת הטרור. לאחר הנסיגה הם חזרו לצדד בו והכל קיבלו - ובצדק - את דברי ההתפארות של החמאס: אנחנו גרשנו את היהודים, הקסאם עשה את זה, המתאבד עשה את זה, וכך צריך להמשיך - עד ירושלים. מפני שרק את השפה הזאת היהודים מבינים, כולל הגיבור שלהם, אריאל שרון!
ראש אמ'ן התבטא בוועדת חוץ ובטחון של הכנסת שהרצועה הפכה לחמאסטן, אך בדומה לשאר נושאי המדים המקשקשים בזנבותיהם בפני שרון, הוא לא אמר, כיצד ומדוע זה קרה. עם הארוע הקשה הזה, ששרון מודע היטב שהוא אחראי לו, הוא יצטרך להתמודד תוך כדי החלמתו מן הארוע הקל שעבר עליו.
הארוע הקשה השני הוא הפצצת ישראל בטילי קסאם ופצמ'רים, המקבלת יותר ויותר אופי אסטרטגי, ככל שמתרבות הפגיעות בדרום אשקלון על מתקניה האסטרטגיים, ואף בלב מחנות צבא. לציבור בישראל יש זכרון של חתול. ובכל זאת לא יתכן ששכח את ההבטחות שנתנו שרון וצמרת הצבא לפני הגירוש: אחרי ההתנתקות, כאשר הרצועה תהיה בחזקת מדינה זרה, ידינו תהיינה חפשיות להכות - ואנחנו נפציץ ונפגיז את האמ-אמא שלהם! והנה, הקסאמים נוחתים על ישראל ללא הפסקה ותגובה אין. אין זה רק מפני שידיו של שרון קשורות לפני הבחירות, כי אם גם מפני ששרון הכניס את ישראל מול אמריקה ומול הקוורטט, כלומר מול כל העולם, לתוך פינה, למצב של חוסר אונים, שח-מט. אם לא די בכל זה, מקפידים המחבלים לירוק לנו בפרצוף ולשלח את הטילים דווקא מתוך התנחלויות מפונות והרוסות: ניסנית, דוגית, אלי-סיני. ללמדנו, שלא רק באמצעים טכניים הם הצליחו לשפר את טווח טיליהם. גם שרון בעצמו שיפר להם את הטווח: הרס יישובים יהודיים, גרש את תושביהם והושיב אותם בתוכם.
ורק עכשיו מתגלה לעין כל, איזה שכפ'ץ נפלא היו יישובי הרצועה לכל דרום הארץ: שלושת יישובי הצפון הגנו מנתיב העשרה ועד אשקלון, ומי יודע אם מחר לא עד אשדוד, וגוש קטיף הגן על הנגב המערבי, על שדרות ונתיבות והכפרים מסביב. הוא ספג את מה שהיה מיועד להם, ללא "שחר אדום" ומבלי להשמיע כל תלונה.
ומי יסביר לנו את השיתוק שאחז בקרבנות הגירוש ובנציגיהם, כולל מועצת יש'ע? לשם מה משלמים שם משכורות לדוברים, ליחצ'נים וליועצים אסטרטגיים, אם את הדבר הפשוט הזה אינם מסוגלים לומר: אמרנו לכם?!
גם עם הבעייה הצבאית הזאת יצטרך שרון להתמודד במצב בריאותו העדין, וגם - וזה הארוע הקשה השלישי, עם התחדשות הטרור ביהודה ושומרון, עם קץ או לקראת קץ התהדייה. הכתובת רשומה על הקיר בדמם של שלושת הצעירים שנרצחו בצומת גוש עציון ובדמו של יוסי שוק הי'ד, שנרצח ע'י בית חגי. ירו מן המארב גם על מכונית יהודית בין נווה צוף לטלמון וקליעים פגעו ברכב, כלומר - רק בנס לא היה אסון נוסף. לנו, המתנחלים ביש'ע, יש סימן מובהק לכך, שאנחנו כבר מצויים בתוך האינתיפאדה השלישית, ידויי האבנים. כנראה, כדי לשמור על האתרוג משתיקה התקשורת לחלוטין את התופעה הזאת. במקרה ראיתי ברחוב מרכזי בתל אביב מכונית ששמשתה הקדמית היתה מפוצצת בשני סלעי ענק, ולא ברור איך ראה הנהג את דרכו כדי להמשיך לנסוע. את האבנים הללו הוא חטף - לא רחוק מאריאל, על חוצה שומרון. וביהודה התעוררו אל ערוב ובית אומר, ושוב משליכים כמעט מדי יום אבנים ובקבוקי תבערה. אולם מה לנו כי נלין על הצבא? גם אנחנו בעצמנו שותקים! וכל זה רובץ על מצפונו של האיש, שהשליך לעזאזל את כל הישגי הלוחמה בטרור ונתן לאויב חינם את שיא נצחונו - הריסה ופינוי של התנחלויות, רגע לפני שהרימו דגל לבן.
האם יכול להיות, שהתובנה הזאת, המחשבה המחרידה - אני אריאל שרון גרמתי לכל זה, היא שהכבידה ולחצה ותרמה לארוע המוחי הקל? אם כן, אכן הגיע הזמן לשרון לא רק לחשבון נפש מדיני ופוליטי, אלא גם לחשבון נפש גופני, בריאותי , ואולי - בשלב ראשון - כדאי שייקח חופשה לכמה חדשים , גם כדי להוריד מתח וגם כדי לחשוב מחדש : קוו ואדיס, לאן אתה הולך, ולאן אתה מוליך עם שלם?
זה הזמן להיזכר במה שארע עם מנחם בגין, שהיום מודים שריו ויועציו שחדשים רבים, אם לא יותר מזה, האיש כבר לא תיפקד בעודו משמש כראש הממשלה. הוא היה מבולבל , הוא היה נרדם באמצע המשפט ותוך כדי ישיבות, הוא עבר גלים של דכאונות. בגין היה בתקופה זאת בלתי כשיר בעליל לתפקד בכלל, ולתפקד כראש ממשלה על אחת כמה וכמה.
מצבו של שרון אינו כזה, ובנידון זה יש להאמין לדברי הרופאים ואנשי לשכתו. ובכל זאת, מעניין לברר היום, למה איש לא בא בטענות אל השרים, היועצים והמקורבים של בגין ולא שאל אותם, מדוע הסתרתם את האמת מן העם? ומי היה זה שהחליט במקומו את ההחלטות באותם רגעים או שעות או ימים או שבועות, שבהם הוא לא היה במלוא חושיו, עירנותו ומודעותו, שבהם רגשותיו ומצבי רוחו לא היו מאוזנים? ומי בחר את המחליטים האלמונים הללו? מי הסמיך אותם ?והיכן היתה התקשרות? כיצד גם כאן נרדמו "כלבי השמירה"?
זכורה פרשתו של הנשיא וודראו ווילסון, שהנהיג את אמריקה בימי מלחמת העולם הראשונה ואחריה. האיש לקה בשיתוק, ומאז - עתים לא תפקד כלל, ועתים תיפקודו היה לקוי, ובוודאי היה בלתי כשיר לשמש כראש מדינה. אולם את מצבו הסתירו אשתו הנמרצת והדעתנית ועוזריו במשך למעלה משנה - גם מן התקשורת וגם מן הקונגרס והממשלה. ובתקופה הזאת שלטו בארה'ב במידה רב אשת ווילסון ועוזריו.
שוב: מצבו של שרון אינו כזה, ונקווה שלא יהיה. אולם ההיזכרות בבגין ובווילסון היא עכשיו בעיתה, לרופאים - שלא יחפו ולא יטייחו; לתקשורת - שתהיה עירנית ותרד סוף סוף מן השחיתות "האתרוגנית"; ולפוליטיקאים - שידברו לעם אמת .
החרדה שהקרינו המימסד והתקשורת בשעות הראשונות אחר הארוע, כאשר טרם נודע שמצבו של ראש הממשלה שפיר, הבליטה את החסרונות של משטר דיקטטורי. כביכול, הדמוקרטיה היא בלגן אחד גדול, ובדיקטטורה יש סדר. אבל החיסרון הוא שבדיקטטורה הכל תלוי באיש בבן-תמותה ובן-תחלואה אחד. השדרנים והפרשנים שאלו בתקשורת, מה יקרה למפלגת קדימה בלי שרון? מפלגה ללא חוקה ותקנון, ללא מוסדות, ללא היררכיה פנימית, ללא מנגנון למינויים ולתפקוד ארגוני, מפלגה שכולה רצונו והחלטותיו ואולי גם גחמותיו של איש אחד? ויש להניח שמשרתיו, אנשי חצרו ומצטרפיו הטריים של האיש האחד הזה, שהכל נעשה בדברו, כבר חרדו מאד בראותם שכל עתידם וגורלם הפוליטי תלוי בדו'ח רפואי אחד.
אולי "הארוע הקל" הוא הזדמנות להרהר מחדש בגלישה המתמדת של ישראל לשלטון של איש אחד, גלישה גם בתודעתו של העם, שלפי הסקרים נותן עוד ועוד מנדטים לאיש היודע להחליט ולבצע מבלי לשאול אף אחד, לאיש החזק והנמרץ, גם אם יש בו יותר נחישות מרגישות, גם אם בשעטה שלו קדימה הוא הורס ודורס, וגם אם לא ברור, "קדימה" - לאן? ואפילו אם כבר ברור, שזה "קדימה" - לתוך אסונות לאומיים ומדיניים חמורים ומסוכנים מאין במותם!
אולי אין זה מיותר לדרוש גם מן העם בכבודו ובעצמו שיהרהר הרהור שני במעלותיה ובחסרונותיה, בסיכוייה ובסכנותיה, של הדיקטטורה?
